<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"י</h1>
<h2>דף ז:</h2>
כתב הר"ם ז"ל הלכות ביאת המקדש פרק ג' (הלכה ט') טמא מת או טבול יום שנכנס לעזרת נשים, או מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל, אף על פי שאינו לוקה, מכין אותו מכת מרדות. ויש תמה על זה, דהא תניא פרק הקומץ רבה (מנחות כ"ז ב') מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה, בשוגג חייב חטאת, במזיד ענוש כרת. ואין צריך לומר טבול יום ושאר כל הטמאין. ותניא (נזיר מ"ה א') טמא יהיה לרבות טבול יום, עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפרה. ופי' טבול יום, מי שטבל לטומאתו אלא שעדיין לא העריב שמשו, וכתיב (ויקרא כ"ב ז') ובא השמש וטהר. מחוסר כפורים הוא שטבל והעריב שמשו, אלא שלא הביא קרבנו, וכתיב (ויקרא י"ב ח') וכפר עליה הכהן וטהרה, מכלל דעד השתא לא נגמרה טהרתה. ומסתברא לתרץ לדעת הרב ז"ל שאלו הבריתות סתומות כדברי יחיד, ורבי שונה אותם, וכן היא בספרי (במדבר י"ט) רבי אומר הוא יתחטא בו בדמים, או אינו אלא במים, כשהוא אומר כי מי נדה לא זורק עליו, הרי מים אמורים, הא מה אני מקיים יתחטא, בדמים. וחכמים חולקין עליו, ואמרינן פרק כל שעה (פסחים כ"ז א') הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו. וכן משנת מסכת כלים זו היא שמסייעת לזה, דקתני שאין מחוסר כפורים נכנס לשם, וחיבין עליה חטאת. ולא קתני וחייב, אלמא בטמאין דעלמא קמיירי. וכן נזהר ז"ל הלכות בית הבחירה פרק ז' (הלכה י"ח) שכתב שאין מחוסר כפורים נכנס לשם, וטמא שנכנס חייב כרת. וריש' דהא מתני', עזרת נשים מקודש ממנו שאין טבול יום נכנס לשם וכו'. וזו מעלה דרבנן, כדאיתא מסכת יבמות פ"ק (ז' ב'), מאי חצר חדשה, שחדשו דברים ואמרו, טבול יום אל יכנס למחנה לויה. וסיפא נמי מעלה דרבנן. ומדקתני להא מציעתא בין מעלות דרבנן, ש"מ הא נמי מעלה דרבנן היא.
<h2>דף יז.</h2>
ומזה הטעם גם כן הביא ראיה הרב בעל העיטור ז"ל שמשומד לע"ז קדושיו קדושין וגרושיו גרושין. וכן נמי פסק הר"ם ז"ל הלכות אישות פ"ד (הלכה ט"ו). וישראל נמי שקדש משומדת תפסי בה קדושי, ואם חזרה בתשובה אסורה בקרוביו והוא אסור בקרובותיה, וצריכה ממנו גט. ואם הולידה בן אפילו מגוי, ישראל כשר ומזוהם הוא, כדאמרינן מסכת יבמות שלהי פרק קמא, והא איכא בנות, כלומר בנות שנשתמדו וילדו לגוים, ואמר רבינא בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, וכ"ש אם ילדה מישראל.
<h2>דף כג.</h2>
ולענין המשומדת אם ילדה בן לישראל פוטר את אשת אביו מן היבום. דהא תנן (יבמות כ"ב א') כל שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן היבום, חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. ושפחה ונכרית מפקינן ליהו התם פרק כיצד דמעטינהו רחמנא מבת אשת אביך (ויקרא י"ח י"א) מי שיש לו לאביך אישות בה, פרט לשפחה ונכרית שאינן בנות הויה ואישות. והאי אית לו בה הויה ואישות.
<h2>דף מז:</h2>
אמרתי להביא פה מה שקבלתי מטהור קדש מה"ר אליעזר דשינן זק"ל בשם רבי יצחק בר אברהם ז"ל במשומד דבר זה לשונו. משומד השב בתשובה, בדין הוא. שלא יצטרך שלשה לקבל לפניהם, כיון שהניח כל תרבות אנשים חטאים ושב לבוראו, ודומה קצת לגר. ואם לא תקן כל עוותתו לא תתעכב בכך תשובתו. ואף על גב דמפריחי יונים ומלוי ברבית לא סגי ליהו בקבלה אלא שיחזרו הרבית, הכא תקנתו קלקלתו, דכיון שנשתמד ושב הוה ליה בעל תשובה לכל דבר. וגם ה"ר אליעזר דגרמישא ז"ל (עי' רוקח הל' תשו' סי' כ"ד) לא החמיר עליו לקבל ייסורין להתכפר, כישראל שעשה עבירות אחרות ולא כפר בעיקר, אחר ששב ומתפלל וקורא ק"ש. ואין להחמיר עליו לקבל ייסורין לכפר ולהתאפק נגד יצרו, כי מאחר ששב ורפא לו ובא לו ליטהר מסייעין לו, עד כאן...
<h2>דף סד.</h2>
פרק המדיר (כתובות ע' א') המדיר את אשתו מליהנות לו, עד שלשים יום יעמיד פרנס, מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה. ואף על גב דקים לן כשמואל דאמר (שם ע"א א') אף סתם נמי לא יוציא, אלא ימתין שמא ימצא פתח לנדרו. המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה, רבי יהודה אומר בישראל, חדש אחד יקיים, שניים יוציא ויתן כתובה. וכמה כיוצא בו. היא אומרת לעלות, הוא אומר לצאת, בכל אלו תנינן יוציא ואין נזכר שם כופין. וגרסינן פרק המדיר (שם ע"ז א') האיש שנולדו בו מומים אין כופין אותו להוציא, אמר רשב"ג במה דברים אמורים במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא. ואלו שכופין אותו להוציא, מוכה שחין, ובעל פוליפוס, והמקמץ, והמצרף נחשת, והבורסי וכו'. ואמר רב, האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. אזל רבי אלעזר אמרה לשמעתא קמיה דשמואל, אמר אבסוה שערי לרבי אלעזר, עד שכופין אותו להוציא, נכפנו לזון. ופסקו הגאונים כשמואל. כתב הרב בעל העטור ז"ל (אות מ' מרד), ומסתברא מדקאמר עד שכופין אותו להוציא, ש"מ דכל היכא דקתני יוציא, כופין משמע. אבל כתב רבינו חננאל ז"ל ירושלמי (כתובות פי"א הלכה ז'), תמן תנינן, גט המעושה בישראל כשר. אמר שמואל אין מעשין אלא אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. והא תני שניות, אלא כגון דאמר שמואל. והא תניא המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה, שמענו שמוציא, שמענו שכופין, אתמה"ה. ש"מ, אין כופין אלא היכא דמפרש כופין, אבל היכא דאמור רבנן יוציא ולא אמרו כופין, אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא, ואם לא יוציא מותר לקרותו הדריינא אבל לכפות לא מצינו, עד כאן. (כתובות ע"ז א') והא כופין דאמרינן אלא אמר רבי אבא הא והא בשוטי, דבדברים לא יוסר עבד, ומפקינן ליה מיניה בעל כרחיה, כלומר למי ששהה. והכלל בזה, שמאותן שכופין להוציא, מהם דאוריתא, כגון אלמנה לכהן גדול וכו', ומהם דרבנן, כגון מוכה שחין וכו'. וכן מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה בכלהו כייפינן בשוטי, ובכלהו אי אמרה דיירנא בהדיה, ומוכה שחין בסהדי, שבקינן לה, אבל לא בנשא אשה ושהה, אף על גב דאמרה דיירנא בהדיה לא שבקי' לה, אלא מפקינן לה מיניה בעל כרחיה ויתן כתובה. דכמה דאיתיה גביה, סבור דילמא השתא מיעברא, ולא נסיב איתתא אחריתי, או ישא אשה ראויה לילד. וכן פסק הרי"ף ז"ל פרק המדיר, ומסכת יבמות פרק הבא (ס"ה א'). וכן פסק רא"ם ז"ל פרשת אלה תולדות, והר"ם ז"ל פרק ט"ו (מהלכות אישות הלכה ז').
מסכת יבמות פרק הבא על יבמתו נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל ויוציא ויתן כתובה וכו', שמא לא זכה להבנות הימנה וכו'. ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין. וכן נמי פסק הרב אלפאסי ז"ל. והר"ם ז"ל לא הביא שאין ישיבת חוצה לארץ, ונראה לדעתו שישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין. וכן נמי נראה מדברי הרב בעל העטור ז"ל שכתב, ואברהם שאני שלא הבטיחו הקדוש ברוך הוא בנים אלא בארץ. וכן נמי כתב רש"י ז"ל. מכלל דזולתו עולה לו ולא אמרינן מעון חוצה לארץ הם עקורים. כתב על זה הרמב"ן ז"ל בפי' התורה, והטעם הזה אינו יפה, שישיבה חוצה לארץ הלכה פסוקה היא שאינה עולה לשום אדם בעולם, ומשנה ששנינו בה בכל אדם היא, ואם היה מפני ההבטחה הזו לאברהם, היתה עולה לשאר אנשים. וכן טעו שאמרו שאין דין היושב בחוצה לארץ להוציא האשה ששהה עמו עשר שנים ולא ילדה, ולא שישא אחרת, ואין הענין כן, אבל הכונה לומר שאם שהה אדם עם אשתו בחוצה לארץ חמש או עשר שנים ובאו לארץ ישראל, שנותנין להם זמן עשר שנים מעת ביאתם בארץ, אולי בזכות הארץ יבנו. וכן עשו אברהם ושרה מנו מעת בואם שם. עד כאן. גם לפי דברי ה"ב העטור שהה עמה עשר שנים ולא ילדה אם אין לו בנים כופין אותו אבל יש לו בנים מאשה אחרת אין כופין אותו. והאי דלא קתני לה בהנך דכופין אותו להוציא, פריך לה רבא אידי ואידי בשוטי וכדאמרנא. והרי"ף והר"ם לא שמו חלוק בדבר.
<h2>דף סה.</h2>
מפי' ה"ר ברוך ז"ל "שתקנת רבינו גרשום" ז"ל שלא לישא אשה על אשה אינו אלא במי שיש לו אשה ובנים, או אין לו בנים אלא שלא שהה עשר שנים, אבל שהה עשר שנים ואין לו בנים נושא אשה על אשה. שלא בא הרב ז"ל לעשות תקנה לעקור דברי סופרים. והביא ראיה מלשון רש"י בתשובה וזה לשונו, יעמידוך על משפטיך אתה יצחק היתום, על אשר שאלת על אביך ששהה עשר שנים כתיקון חכמים עם אשה אחת ולא ילדה לו, ואחר כך נשא אשה אחרת אשר נולדת ממנה, ועתה נפטר אביך, ובאו שתי האלמנות לגבות כתובתן, ע"כ.
<h2>דף צב:</h2>
הרב בעל העטור ז"ל, יבמה שנשאת בלא חליצה ובא יבמה ממדינת הים, "אנשי מזרח" כופין יבמה שיחלוץ לה ומתקיימת עם בעלה, "ובני ארץ ישראל" מוציאין אותה מזה ומזה ע"כ. מצאתי בזולת ספרו הרבה מאלו החלוקים שבין אנשי מזרח כלומר בני בבל, ובין אנשי ארץ ישראל, ומכללם שבני בבל אית להו "חתם סופר ועד" ובני ארץ ישראל לא. והרב אלפאסי ז"ל פ' המגרש (גיטין מ"ט ע"א מדפי הרי"ף) פסק חתם סופר ועד כשר, דמימרא דרב היא, והלכה כרב באיסורי.
